נסיעה

העיניים נעוצות בבלוני הגז. כף הרגל מנגנת על הדוושות. היד מתמזגת עם ההגה ועם הכביש בריקוד עדין. למדתי לסמוך עליהן, על היד ועל הרגל שיבצעו את תפקידיהן בלעדי. שיודיעו לי רק אם נדרשת התערבות מצידי. עכשיו אני בענייני בלוני הגז על המשאית שלפני.

כביש צר. נוף כפרי, עד כמה שנוף כזה אפשרי בארץ. נוף שראיתי כבר עשרות פעמים. אני שם לב אליו רק בפעמים הספורות בהן העונות ומזג האויר מפיקים איזה אפקט דרמטי או מראה צלול, שליו, והרמוני, ואני מתפתה להרחיב בדמיון את המראה הזה במרחב ובזמן כאילו הוא בכל מקום, ותמיד, לא רק בסביבת הכביש, ורק היום. כאילו נהיינו פתאום אירלנד. או טוסקנה.

"טוסקנה בגליל. בואו להגשים את החלום" מכריז עכשיו שלט גדול ומכוער בראש גבעה מצולקת, ומחזיר אותי למציאות הדהויה והדיסהרמונית. ואני חושב מחשבה על מחזוריות ונצחיות הטבע:

מה שהיה ירוק ורענן

ואחר כך כמש והצהיב

נחרש עכשיו לחום עמוק, תחוח.

עוד מעט יבנו כאן שכונה.

פס לבן אינסופי חוצה את הכביש, ואנחנו מובלים בינו לבין השוליים כמו עדר פרות בין גדרות ברזל צרות ממכלאה למכלאה. אני נדרך לקראת הקטעים המקווקוים הקצרים, שם אוכל לעקוף. הגוף נוטה קדימה. המבט סורק את האופק. המוח מבצע סימולציות. כמו אסיר מובל שמחפש פרצה באבטחה, אני מתכוונן ומתמקד לקראת עקיפה אפשרית, כאילו המכונית שלפני היא המחסום האחרון ביני לבין החירות האמיתית, העולם ועצמי, ואילו רק אעבור אותה אגלוש לעבר עתיד פתוח, חסר גבולות ורגוע, וכל המצוקות, הדאגות, הייסורים העצמיים, החרטות והגעגועים החמוצים למה שהיה יכול להיות אבל כבר לא יהיה יתפשטו ויתמסמסו במרחב שביני לבין האופק הרחוק.

שעה ורבע מאז שיצאתי מהבית. עצרתי כבר בפונדק הדרכים שלי. בית קפה בתחנת הדלק על הביש המהיר. פעם סיפרתי למישהי על העצירות הקבועות שלי שם. על איך אני מחנה את המכונית שלי, קושר את רתמתה בחבל שאני כורך על המוט שבחזית, משאיר לה קצת חציר, מרענן עבורה את המים בשוקת, ונכנס דרך דלת העץ הכבדה לאולם האפלולי. שולחנות ארוכים מסודרים בו, ולידם יושבים אנשים, שותים ואוכלים, צוחקים בקול רם. מהקירות ומתקרת העץ הכהים והכבדים מלחות נידפים אדי זכרונות עתיקים אצורים. הקירות והתקרה שומרים את העבר בנחישות שקטה, כשרק אד ריחם הלח והכבד רומז על קורות הימים והלילות הארוכים שנספגו כאן לתוכם. כאילו היו כאן תמיד, הקירות האלו. כאילו יהיו כאן לנצח. ואני מספר גם איך אני נעלם לשעה קלה שלאחריה מסגירים הסומק בלחיי בת הפונדקאי, אניצי הקש בשערה הבהיר, והחיוך צופן-הסוד שעל פניה את השימוש שהיא ואני עשינו במצע הקש שבמתבן ובאחת ממפות השולחן הגסות. ואני שם לב איך דווקא כאן, במקום הדמיוני הזה, אני מרגיש נינוח, כאילו נולדתי לכאן. אולי בגלל מורשת אבותי האירופאים המשוערים, שוכני היערות והטירות, בין גדרות העץ המכוסות טחב, חומות האבן, האוויר הצלול והכבד, היערות האפלים והאפרים הירוקים והלחים. כאן אני מרגיש בבית, בפונדק הדמיוני שלי. לא בחללי הבטון, הזכוכית, האריחים התעשייתיים, האלומיניום והנירוסטה הבוהקים והמנוכרים, לא ליד הויטרינות השקופות המעוגלות. לא בתפאורת עיר-המערבונים הזאת, המקום הזה שנוצר ברגע ויהרס ברגע כשלא יהיה בו צורך יותר, מקום שאינו שייך לאף אחד, ואף אחד אינו שייך לו, מקום שהוא עוד חלק מהמכונה הענקית שאנחנו הם הדלק והשמן שנעים בצינורותיה הבלתי-נגמרים, מזינים אותה ללא הפסקה ומניעים אותה. מכונה שמסתובבת, כך יגידו לנו, בעבורנו, אבל אנחנו איננו שמים לב לכך שהדבר היחיד שהיא מייצרת הוא את תנועתה עצמה, ואת זרימתנו בצינורותיה, בתנועה מתמדת שתכליתה היחידית היא לספק לנו את האשליה שאנחנו חיים, וחיים רק בזכותה.

בלתי-אפשרית, הארץ הזאת, שהקיום המופרך שלה טווי מחוטים סותרים, אריג פרדוקסלי בלתי-אפשרי, ובכל זאת, איכשהו, עדיין לא מתפרק. בקפה מציעים מקיאטו ופאניני וכריכים מלחם שאור לדבוקות-דבוקות של קשישים וקבוצות וועדי עובדים שהוצאו מהקשרם, שוחררו מהאוטובוס באמצע שום מקום, ומנסים, בעיניים מבולבלות ומפוחדות למצוא עוגן מוכר בסביבה הנוכרית. כבר התרגלתי לא לשים לב לדיסוננסים סוריאליסטים כאלו.

אני ממשיך לנסוע. היום הרדיו לא דלוק. היום אינני משמיע לעצמי את המלל הבלתי-פוסק והמשתק. לא מתחבר למזרק הקולות והמילים, שממלאים את התודעה בחומר אוורירי-דחוס, חסר-משקל אבל תופס נפח, ממסך ומערפל, שלא מותיר מקום וזמן לחשוב מחשבות אמיתיות, כאלו שיגרמו לי להשאר נטול תשובות ונטול מוצא, שיגרמו לי להתכווץ, להתפתל, להפסיק לנשום, להרגיש כמו כורה לכוד במפולת. רגע, היום אני חי. ענבל.

אני מאחורי המשאית עם בלוני הגז. הם אינם קשורים היטב. אחד מהם מתנודד ומכה בבלונים שלידו עם כל טלטול של המשאית. הכל יכול להתפוצץ, אני אומר, הכל יכול להתפוצץ, בלהבה גדולה.

שלושה חודשים מאז שנפרדתי מאדווה ויצאתי מהבית. שלושה חודשים שלפניהם שנה של עלבונות, של גברים חדשים שכולם היו טובים ממני, שכולם היו ראויים לה יותר ממני. כך היא חושבת. כך היא יודעת. ואני נלחם בעצמי מלחמת מאסף כל יום, וכל לילה ארוך, שלא להסכים איתה. שלושה חודשים שהיא חשה אושר וחופש ותחושת שכרון אופורית. חודשים של חיוכים צורבים. של קולה שצף ועולה שוב ושוב בהכרה, שורף, מקפיא – "לא יצא ממך שום דבר, ואתה יודע את זה", "אף פעם לא אהבתי אותך באמת". "שנאתי להתנשק איתך". של דמותם של אלו שעושים אותה מאושרת, שראויים יותר לאהבתה והערכתה ממני - האיש שהייתי צריך להיות, אבל אינני יכול.

---

ואתמול ענבל. הפנים היפות שלה על המסך. אני פונה אליה. והיא: "אני מכירה אותך". ואני: "????". "אתה גר בבר-לב 8. בקומה 13. נכון?". אני מרגיש את הלב. עוד כמה דקות ואני נזכר. זו שחנתה לידי. זו שאדווה אמרה לי שנראה לה שנפרדה מבעלה לא מזמן כי המכונית שלו כבר לא חונה בחניה.

זו שמשהו גרם לי לנעול עליה את המבט בכל פעם שראיתי אותה. שהייתי מגניב אליה מבטים כשלא היתה מסתכלת. שמשהו בי רצה אותה. רצון שליו וסבלני, לא ממהר, לא מתלהם, לא רוצה לקלקל לעצמו. גם כשהעניינים היו טובים עם אדווה, אני ממשיך להזכר, היה משהו שהוביל אותי אליה. עד שנעלמה.

"אני נטרפת. יש לו מישהי. רומי חוזרת ממנו כל פעם עם סיפורים עליה. אין לך מושג כמה זה אוכל אותי. הכל הופך לכל כך מוחשי."

"אני יכול להבין"

"ועכשיו הם עומדים להתחתן. זה לא שאני רוצה לחזור אליו. לא שאני אוהבת אותו. זה הקנאה, על זה שאני לבד, והוא לא"

"רוצה בעל-אינסטנט? בשביל להראות לו? התנשאי לי?"

"בלי טבעת זה לא הולך"

"מחר אני קונה"

"עם יהלום גדול? ענק?"

"אין בעיה. אבל זה כבר יצריך עוד יום"

"למה?"

"לוקח קצת זמן לתכנן שוד"

...

"אני יכול להתוודות על משהו?"

"נו"

"אני זוכר אותך יותר ממה שאת חושבת"

"כן?"

"מצאת חן בעיני. מאוד. לא יכלתי להראות לך את זה"

"הרגת אותי עכשיו"

"עשיתי קורס החייאה. תני כתובת ואני בא"

"יש לי גם משהו לומר לך"

"מה?"

"גם אתה. לא יכלתי להראות לך את זה. תורך להתעלף"

שיתפוצץ. עכשיו. ברגע זה. הבלון. שידלוף. שבדיוק עכשיו יצא גץ מצינור הפליטה ויעוף כלפי מעלה, יסתחרר ויצית את הגז הדולף. שכדור אש ענקי יתפשט מהמשאית בנשיפה רבת-הוד. שיכלה את הבשר, שישרוף את הקליפות, שימיס ויאדה את האבנית שמכסה את הנפש, שישאיר בה רק את מה שלא ניתן לשריפה, רק את מי שאני באמת.ושהיא תעבור הלאה, למעלה, או לאן שזה לא יהיה, הנפש. ככה, בדיוק כמו שהיא עכשיו. עם המחשבה הזאת. ענבל. אין רגע טוב יותר.